פסק-דין בתיק ע"א 20144-06-10

רקע

1.         ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב יפו, בו נקבע, במסגרת תביעת תחלוף (subrogation),  מכוח סעיף 62 לחוק חוזה הביטוח, תשמ"א-1981, כי המערער (הנתבע שם) אחראי לנזקים בגינם שיפתה המשיבה 1  את מבוטחה, בסך 56,128 ש"ח.

תמצית העובדות

2.         המשיבה, "הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ" (להלן: "המבטחת"), ביטחה, בכל המועדים הרלוונטיים לתביעה זו, את "מכון אופסט" (להלן: "המבוטח") מפני נזקים שונים, לרבות נזקי הצפה העלולים להיגרם לתכולת בית העסק של המבוטח או למבנה. מאיר גבע  (להלן: "גבע") הוא הבעלים, המחזיק והמנהל  של בית העסק, ששכן בקומת המרתף ברחוב הנגב 8 בתל-אביב (להלן - "בית העסק"). המערער, יורם יהודה, היה המחזיק של בית עסק/משרד, ששכן בקומה שמעל בית העסק המבוטח. המשיבה 2, "איילון חברה לביטוח בע"מ" (להלן: "חברת איילון"),  החזיקה בבית העסק ששכן בקומה שמעל לבית עסקו של המערער.

3. בתאריך 03.08.03, יום א', התגלתה הצפה בבית העסק של המבוטח. לתכולת בית העסק, כמו גם למבנה, נגרם נזק. דליפת מים גרמה לנזק.  חברת איילון ידעה על קיומה של ההצפה עוד בעת התרחשותה במהלך סוף השבוע אולם לא עשתה דבר. מיד כשנודע למערער אודות ההצפה, מפי עובד של חברת איילון, ביום א', הגיע למשרדו. לאחר כניסתו למשרד הגיעו עובדי חברת איילון, ואחריהם אדם שהציג עצמו כשמאי מטעם המבטחת. הצדדים חלוקים בנוגע להמשך ההתרחשויות, והאם המערער התיר לשמאי להיכנס לאלתר למשרדו.

4. המבטחת שילמה למבוטח, על פי תנאי הפוליסה, סך של 43,419 ש"ח, בגין נזקיו עקב ההצפה, בהתאם להערכה של שמאי מטעמה.  בנוסף שילמה שכ"ט לשמאי בסך 1,643 ש"ח, הסכום הכולל הוא, איפא,  56,128 ש"ח (נכון ליום הגשת התביעה כולל ריבית והצמדה).

5. המחלוקת בין הצדדים נוגעת למקור דליפת המים ובהתאם, לזהות האחראי לגרימת הנזק ולשיפוי בגינו.

לטענת המבטחת, המים שגרמו לנזק דלפו מאחד מבתי העסק הממוקמים בבנין מעל בית העסק של המבוטח, דהיינו מעסקו של המערער או מהקומה בה שוכנת משיבה 2.  מאחר שהמבטחת, לטענתה, אינה יודעת בוודאות מי מאלה היה מקור הנזק, הגישה תביעה כנגד שניהם. בהתחשב בראיות הקיימות בידיה, טענה, כי סביר יותר שמקור הדליפה היה מקום עסקו של המערער ולא זה של משיבה 2.

המערער, הכחיש כי מקור המים היה בעסקו והטיל האחריות לכך על חברת איילון, ואף על  גבע לו היה, לטענתו, אשם תורם בהיווצרות הנזק לעסקו בקומת המרתף.

פסק הדין בבית-משפט השלום

6. השופטת המלומדת ציינה, כי הגם שלא ניתן לקבוע בוודאות גמורה מה היה מקור נזילת המים שגרמו לנזק האמור, הרי שסביר יותר על פי הראיות שהוצגו, כי מקור הנזילה היה במשרד המערער. לפיכך נקבע, כי על המערער לשלם למבטחת את הסכום הנקוב בהוראות התשלום שלה, וזאת בין היתר בהסתמך על חוות דעתו של השמאי מטעמה,  - סך של 56,128 ש"ח נכון ליום הגשת התביעה.

בתוך כך, נדחו טענות המערער לפיהן לכל הפחות אינו חב לבדו בגרימת הנזק, שכן לגבע ולמשיבה 2 הייתה תרומה בגרימתו, גבע בכך שלא הקדים תרופה למכה בדרך בה ניהל את עסקו בקומת המרתף, והמשיבה 2, בכך שלא פעלה מיד לטפל בנזילה. 

דיון והכרעה

7. המערער העלה מספר טענות כנגד פסק הדין שניתן בערכאה המבררת, לרבות בין היתר: טענת מניעת הגשת ראיית הזמה, התעלמות מראיות חשובות והקניית משקל מוטעה לראיות אחרות, התעלמות מאשם תורם של גורמים אחרים בגרימת הנזקים האמורים, התעלמות מן השיהוי הרב בהגשת התביעה ויצירת אי שוויון דיוני באופן כללי, ואף חיוב שגוי ברכיבי נזק אשר אין לחייב בהם בתביעת  שיבוב כגון דא.

8. אין ערכאת הערעור מתערבת בקביעותיה של הערכאה הדיונית, ובפרט לא בנוגע לממצאיה העובדתיים, לגביהם יש לערכאה הדיונית יתרון מובהק בשמיעת הראיות [ר' למשל: רע"א 3716/09 ג'אנה תעשיות ומשקאות  נ' עואד מסחר כללי בע"מ (2009)] בשים לב לכך, להלן התייחסותי לטענות המערער על פי סדרן.

9. לעניין טענות המערער באשר להתעלמות בית המשפט קמא מראיות אותן ביקש להביא, לרבות ראיית הזמה אותה ביקש להביא  וטיוטת מו"מ לחוזה מכר בינו לבין  גבע אותו ביקש להגיש בשלב מאוחר, ואשר נמצא לא רלוונטי כלל לטענותיו, מצאתי כי השופטת המלומדת נימקה היטב את קביעותיה בהקשר זה, וכי אין כל פגם בהחלטות אלה או מקום להתערב בהן (ר' בהתאמה בעמ' 9 ו- 6 בפסק הדין).

10. אשר לטענות המערער כנגד הראיות עליהן הסתמך בית המשפט קמא בקביעת מקור הנזק במשרדו, לרבות טענה בנוגע להסתמכות בית המשפט קמא על עדות השמאי נעדר המומחיות הנדרשת לעניין זה ובנוגע לסתירות בעדויותיהם של העדים הנוספים, בוזלי ויהב, הרי מצאתי כי אין בהן ממש. פסק הדין נותן משקל שולי ונמוך ממילא לעדות השמאי בהקשר זה, ואף מנמק את קביעתו ומפרט את החיזוק שקיבלה בראיות נוספות (ראה עמ' 8-9 לפסק הדין).

11. טענת המערער כי חלק מהאחריות לנזק היא על משיבה 2 -  נדחתה לגופה בפסק הדין מושא הערעור, וזאת מאחר ומשיבה 2 היא צד חיצוני לאירוע. משנקבע כי אינה  אחראית למקור הנזק, הרי, אין עליה חובה להקטין נזק של אחר (סעיף 4 בעמ' 11). מסקנה זו מקובלת אף עליי.

ייחוס אשם תורם לגבע